זהו זה. עוד שבוע אני סוגר את הארגזים ומתחיל את המסע חזרה לישראל אחרי שנה מטורפת בארצות הברית.

אחרי שכבר חשבתי שסיימתי את תפקידי ככתב העונה הזאת – קפצה בפניי ההזדמנות ללכת לסקר את נבחרת ארצות הברית במשחקה נגד ונצואלה שנערך בשיקאגו.
אחרי תהליך מהיר של בקשת אקרדיטציה קיבלתי אישור וביום שישי יצאתי לשיקאגו והחלטתי לקחת איתי הפעם ילד מהקהילה בה אני עובד ולהפתיע אותו בתקווה שייזכה לראות כמה כוכבי על מקרוב. האירוע הפעם היה מעט שונה ממה שהורגלתי במהלך השנה מכיוון שהמשחק היה תחת אחריות הנבחרת האמריקאית ולא ליגת ה-nba.

השינוי הראשון – אין אוכל.

במקום זה קיבלתי תלושים של 20 דולר לקניית אוכל באיצטדיון שהסתכמו בנקניקיה כפולה בשבילי, פיצה לילד שהגיע איתי, כוס קולה וכוס בירה. מכיוון שהבאתי איתי ילד קטן ידעתי שכנראה לא אוכל להכניס אותו למקומות המוקצים לתקשורת, אז קניתי שני כרטיסים זולים ליתר ביטחון. כשהגענו לאולם במהלך החימום ירדתי לכיוון הפרקט ולהפתעתי השומר היה ממש נחמד ואמר לי שאין בעיה שאכנס עם הילד.

ככה מצאתי את עצמי עומד שוב ליד הסל על הפרקט שכל החבר'ה האמריקאים מתחממים לידי. השינוי המהותי ששמתי אליו לב במהלך החימום לעומת משחקי הליגה – האוירה.

השחקנים האמריקאים מאוד משוחררים. הם צוחקים, עושים שטויות ומצטלמים עם אנשים שעומדים על הפרקט – דברים שבדרך כלל נדיר לראות במשחקי הליגה. אין ספק שאוירת ליגת הילדים במשחקי ההכנה האלה משפיעה והאמת שזה ממש כיף במיוחד כאיש תקשורת שנמצא קרוב.

הילד שהגיע איתי ניצל את ההזמנות ובאמצע החימום צעק לקווין דוראנט וברגע ש-kd שמע את זה הוא עצר את החימום וניגש לילד לחיבוק ותמונה. איזה עוד כוכב על יעצור ככה את החימום בשביל ילד שצועק לו מהקווים? לא יצא לי לראות דבר כזה במהלך כל העונה. ככה מצאתי את עצמי עומד ליד ילד חמוד בן 10 שהבאתי איתי והרגע הגשים את החלום הכי גדול שלו והצטלם עם אחד השחקנים הכי גדולים בעולם. זה היה שווה יותר מכל תמונה שיצא לי לצלם במהלך השנה.

לאחר צפייה בחימום ניגשנו לכיוון השורות הראשונות במטרה לשפר עמדות מבחינת המיקום שלנו במשחק. מצאתי זוג פנוי בשורה הרביעית וככה מצאנו את עצמנו רואים את המשחק ממש מאחורי הספסל של נבחרת ונצואלה. אין טעם להרחיב על המאצ' אפ עצמו מכיוון שמדובר במשחק של בוגרים נגד קט סל ב', אבל הנה כמה דברים ששמתי לב אליהם בנבחרת האמריקאית:

* קואץ' קיי ככל הנראה ימשיך בשלו ויילך עם החמישיה שהוא הכי אוהב גם לאולימפיאדה: קאזינס, כרמלו, דוראנט, קליי תומפסון וקיירי(במשחק הפעם ג'ימי באטלר ששיחק באולם הביתי שלו פתח במקום תומפסון). זו חמישיה נחמדה – אבל לא דווקא הכי יעילה. דמארקוס קאזינס(אותו כבר יצא לי לראות נגד הבולס) הוא אכן מוכשר מאוד, אבל בכל דקה שדיאנדרה ג'ורדן משחק במקומו הכל נראה יותר קל ומהיר עבור האמריקאים. מה גם שקאזינס הלא חכם במיוחד די מתקשה להתרגל לחוקי השיפוט החדשים עבור האמריקאים.

* מנהיגותית – זו הנבחרת של כרמלו אנתוני. הוא לגמרי לא השחקן הכי טוב בנבחרת הזו ובכושרו הנוכחי אני לא בטוח שהוא טופ 5, אבל המנהיגות של כרמלו מורגשת מאוד. מכיוון שישבתי קרוב יכולתי להרגיש את השחקנים ולעיתים גם לשמוע אותם והווקאליות של כרמלו מורגשת מאוד. הוא מבקש את הכדור כל הזמן, נלחם על כל ריבאונד(9 כאלה היו לו) ומנצל כל רגע כדי להסביר ולהכווין. יש דברים שאפשר פשוט להרגיש וזה ברור שהשחקנים הולכים אחרי כרמלו.

* כדורסל – זו הנבחרת של דוראנט וקיירי. למרות ערב די חלש של שניהם ושל הנבחרת באופן כללי, ברור שקואץ' קיי נשען על השניים האלה יותר מכולם והם ייתנו את הטון במידה ואיכשהו הנבחרת האמריקאית תיכנס לאיזושהי צרה. הרבה תרגילים משוחקים בשבילם.

* קואץ' קיי הוא מאמן ענק! אני לא מגלה שום דבר חדש לאף אחד, אבל היה מאוד כיף לראות את הקבוצה מקרוב תחתיו. אחרי שצפיתי באוניברסיטת דיוק מספר רב של פעמים במהלך השנה יכולתי לראות שהשחקנים הגדולים בעולם מריצים את התרגילים שקואץ' קיי משתמש בדיוק.

קווין דוראנט וג'ימי באטלר מריצים תרגיל שרק לפני 4 חודשים ראיתי את ברנדון אינגרם מריץ עם גרייסון אלן. השחקנים רוכשים לו הרבה כבוד ואפשר לראות שיש לו שליטה מלאה ומוחלטת על נבחרת מפוצצת בסופרסטארים עם אגו מנופח. מרשים מאוד.

* האריסון בארנס – מה הוא עושה שם? הבן אדם בדקות המעטות שמשחק נראה שאנן, לא מחובר ובעיקר משחק עם אפס ביטחון(לא מפתיע אחרי סדרת הגמר). אני ממש לא מבין למה הוא השחקן האחרון שהצטרף לנבחרת הזאת במקום לתת את הצ'אנס לאחד החבר'ה הצעירים שיצבור ניסיון(כמו אנתוני דייויס באולימפיאדה הקודמת).

לאחר המשחק הסדרנים אישרו לי ללכת עם הילד לחדר התקשורת. אחרי שביליתי ביונייטד סנטר במהלך כל השנה אני מכיר בדיוק את הדרך שהשחקנים עושים לכיוון האוטובוס ולכן חיכינו להם שם במסדרון כדי לתפוס אותם בדרך החוצה.

גם כאן כמו בחימום הייתה אוירה אחרת מאשר זאת שבמשחקי הליגה: הכל היה יותר משוחרר וכמעט ולא היו אנשים במסדרונות. התרגלתי להיות ליד עשרות מעריצים בסיום כל משחק שסיקרתי העונה והפעם פשוט עמדתי שם ממש לבד יחד עם הילד שהתלווה אליי, ואז הם התחילו להגיע אחד אחד כשהראשון היה פול ג'ורג' שלא שותף במשחק עקב פציעה.

כמובן שהוא עצר ואחרי סמול טוק קצר (אין מה לדאוג, הוא בסדר גמור וישחק באולימפיאדה) עשינו תמונה והוא המשיך לדרכו. הילד שהיה איתי חיכה לג'ימי באטלר יותר מכולם(אוהד שיקאגו) וכשג'ימי הגיע הוא היה סופר נחמד אבל אמר לנו שהוא ממהר והבטיח שהוא יחזור. כמה שחקנים עברו ולאחר 20 דקות ג'ימי באטלר חזר במיוחד בשבילנו. הצטלמנו והוא הסביר שאין לו יותר מדי זמן לדבר מכיוון שיש לו סוף סוף הזדמנות לבלות קצת בבית (הקבוצה העבירה את הלילה בשיקאגו) ושהוא הולך לאכול ארוחת ערב עם המשפחה. אחלה גבר.

שאלתי אותו איך הוא מרגיש עם ההצטרפות של ווייד לבולס והוא אמר שהוא לא יכול לחכות ושיש לו תחושה שתיהיה עונה גדולה וארוכה. נראה…

מיד לאחר שג'ימי עזב ניגש אלינו קואץ' קיי. שאלתי אותו אם הוא לא עייף להגיע לנבחרת אחרי העונה שהייתה לו באוניברסיטה ותוך כדי כל תהליך הrecruiting של המכללות. הוא אמר שהוא בר מזל שיש איתו הרבה אנשים שעוזרים לו ושתמיד כיף לו להיות חלק מהנבחרת.

מיד אחר כך הספקתי לעצור גם את קייל לאורי ודאמר דרוזן. הם אמרו שהם מאוד שמחים להמשיך לשחק יחד בטורונטו ושהם מרגישים שהשנה הם יכולים לעשות עוד צעד אחד קדימה משנה שעברה. כן ברור… אחרי כמעט שעה נותרו רק שלושה שעוד לא הופיעו – קווין דוראנט, קיירי אירווינג וכרמלו אנתוני. חיכינו עוד קצת ואז הם הגיעו שלושתם ביחד צוחקים ובמצב רוח טוב.

הטקטיקה שלי הייתה פשוטה – הילד החמוד שהיה איתי יעצור אותם, הם לא יוכלו לסרב לו, הוא יגשים את חלומו ואני על הדרך ארכב על הגל ואדבר איתם קצת. זה עבד מושלם.

הם אכן מיד עצרו ואני התכוננתי לצלם אותו יחד איתם.

ממש לפני שצילמתי את התמונה ניגש אלי כרמלו אנתוני ושאל: "אתה רוצה שאני אצלם כדי שאתה תיהיה בתמונה?". אמרתי יפה תודה וניגשתי להצטלם. תוך כדי שאני עומד שם קווין דוראנט מסתכל עלי ואומר: "אתה מבין שזה כרמלו אנתוני לקח לך את הטלפון ומצלם אותנו?". הכל היה, כמובן, באווירה נינוחה ואחרי שכרמלו צילם בערך 15 תמונות(למה?) הם התחילו ללכת ואני מיד עצרתי את כרמלו ואמרתי לו שאנחנו רוצים תמונה גם איתו.

בערך שניה אחרי שסיימתי את המשפט הרגשתי שמישהו לוקח לי את הטלפון מהיד – זה היה קווין דוראנט שפשוט חטף לי את הטלפון. הוא נעמד יחד עם קיירי כדי לצלם אותי ואת הילד עם כרמלו. אני עדיין בשוק מהעובדה שקווין דוראנט הרגע לקח לי את הטלפון מהיד ותוך כדי שהם מצלמים דוראנט וקיירי אירווינג מתפוצצים מצחוק יחד עם כרמלו (תראו איזה חיוך בר מצווה יש לו בתמונה).
כשהם סיימו להצטלם שאלתי אותם על מה הצחוק ודוראנט סיפר לי שלכרמלו לא כל כך הולך עם המכירות של הנעליים שלו אז הם החליטו לעזור לו קצת.

אבל מה הקשר לתמונה?

לא בדיוק הבנתי למה הוא מתכוון אבל הייתי חייב להגניב לו שאלה על איך זה מרגיש להיות ווריירס לפני שהם הולכים וקיבלתי את התשובה הכי קלישאתית בעולם : 'IM VERY EXCITED’ וישר אחר כך הם התחילו ללכת לאוטובוס(כשהם עדיין צוחקים). אחרי שהם הלכו הסתכלתי על התמונות והבנתי למה דוראנט התכוון – הוא צילם בטלפון שלי את הנעליים של כרמלו 10 פעמים. עזר לחבר ליחצ"ן את הנעליים שלו דרך הטלפון שלי.

לאחר מכן יצאתי החוצה לחניה ועמדתי במשך דקה להסתכל על האולם האגדי הזה בפעם האחרונה לפני שאני חוזר לארץ.

כמה חוויות, משחקים ואירועים מרגשים וביזאריים היו לי במהלך השנה במקום הזה. לא ייאמן.

זו ללא ספק שנה שנתנה לי המון בפן האישי והמקצועי ואני מודה למנחם שנתן לי את ההזדמנות לחוות, ללמוד ולהתפתח. אני אמשיך להגיע הרבה לארצות הברית גם בשנה הבאה ולכן זה לא הסוף של הסיקורים שלי מהליגה – אבל זה בהחלט היה המשחק האחרון לעונה הזו.
עד לפעם הבאה.